לפני מספר ימים, דוגמנית העל אמילי רטאייקובסקי טענה כי הותקפה מינית על ידי זמר ה-R&B רובין ת’יק בזמן צילומי הקליפ לשיר ‘Blurred Lines’ מ-2013.
ההאשמות, שדווחו לראשונה בעיתון “סאנדיי טיימס”, מופיעות בספרו הקרוב של רטאייקובסקי “הגוף שלי”. מנהלת הסרטון, דיאן מרטל, אישרה שהיא זוכרת את התקרית לכאורה.
מישהו באמת צריך להיות מופתע?
כש’קווים מטושטשים’ יצא לפני שמונה שנים, הוא סומן מיד כ’שיר האונס’. זה אפילו נאסר במקומות מסוימים בגלל המסר שלו על הסכמה והאדרה של תרבות האונס. השורה הראשית שלו – שחוזרת על עצמה 18 פעמים – ‘אני יודעת שאתה רוצה את זה’ היא די מצמררת, בלשון המעטה.
הסרטון של השיר גם זכה במידה רבה לתגובת נגד של צופים שחשו שהוא ‘נראה שהוא מחפץ ומשפיל נשים’.
וכפי שמתברר, עשייתו טיפחה סביבה שבה תקיפה מינית עלולה להתרחש.
הסיפור של אמילי אינו ייחודי
דחפתי את הסנטר שלי קדימה ומשכתי בכתפיים, נמנעתי מקשר עין, מרגישה את חום ההשפלה שואב את גופי. לא הגבתי – לא ממש, לא כמו שהייתי צריכה. – אמילי רטאייקובסקי, ‘הגוף שלי’
מה שקרה לאמילי, למרבה הצער, קורה כל הזמן.
רוב הנשים חוות הטרדה מינית כלשהי במהלך חייהן. במקום העבודה, בבית הספר, במרחבים ציבוריים, או אפילו בבית. הוליווד, תעשיות המוזיקה והדוגמנות אינן יוצאות דופן. אם כבר, הייתי אומרת שהסיכוי של אישה להיתקף עולה בסביבות האלה. מכיוון שמבנה הכוח הייחודי שלהם מספק לטורפי מין פיתיון חזק למשוך קורבנות צעירים. ואז זה מחפה על ההתנהגות הפוגענית שלהם.
אני יודעת כי הייתי שם.
עבדתי כדוגמנית כמה שנים, ואני לא זרה שמתיחסים אלי כאל נתח בשר מצד צלמים, מעצבים ודוגמנים.
באחד מצילומי הפרסומת שלי ללקוח קבוע, הצלם אמר שהוא לא מרוצה מהפוזות שלי. אחר כך הוא התקרב והתחיל לגעת בי בכל הגוף בתואנה של ‘לתת לי טיפים לפוזות’. זה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח – ובדיוק כמו אמילי – לא ידעתי איך להגיב.
הרגשתי נבוכה ומושפלת. הייתי משותקת. לא הייתי בטוח אם זה נורמלי או לא. כל הזמן חשבתי לעצמי, האם זה בגלל שחיכתי אליו קודם? הייתי צריכה להגיד משהו? האם זה קורה בכל שאר הדגמים?
למרות שלא אמרתי כלום ביום הצילום, דיווחתי מאוחר יותר על התקרית הזו לסוכנות הדוגמניות שלי. הם אמרו לי שהם יטפלו בזה. ימים לאחר מכן, גיליתי שסולקתי מהעבודה. אשר – אגב – היה השכר הגבוה ביותר שלי באותה תקופה. וכן, הצלם נשאר.
אני לא מתחרטת שדיווחתי על זה, למרות שזה גרם לו לפטר אותי. אבל אני מצטערת שלא עשיתי יותר בקשר לזה. אולי ליצור קשר עם דגמים אחרים או ליצור קשר ישירות עם הלקוח. לא עשיתי שום דבר מזה. למה? ובכן, חלק ממני חשב שאולי זה מגיע לי. או שזה לא קורה לאף אחד אחר, אז כנראה שזו הייתה בעיה של ‘אני’.
אבל זה לא היה. וזה חרא זה עדיין ממשיך לקרות היום.
מדי שבוע יש כתבה חדשותית על האשמות מיניות נגד שחקן, פוליטיקאי, מוזיקאי או ידוען עשיר ומפורסם אחר. לעתים קרובות מדי, ההתנהגות שלהם מנורמלת ומתרצת. ולקורבנות אומרים שאנחנו ‘מגזימים’ או ‘ממציאים’.
כן, תרבות האונס היא אמיתית
תרבות אונס היא מושג סוציולוגי המתאר כיצד אונס ואלימות מינית נפוצים ומנורמלים עקב עמדות חברתיות. זו תרבות שמגינה על אנסים, מקדמת חסינות, מביישת קורבנות ודורשת מהם להקריב קורבנות בלתי סבירים כדי להימנע מתקיפה מינית.
אל תלבשי בגדים חושפניים. אל תחייכי בחזרה. אל תלכו לבד בלילה. אתם מכירים את הנוהל.
אבל אם אתה אומר שאישה שלובשת בגדים חושפניים או אפילו עירומה ראויה לתקיפה מינית, אתה רומז שגופתה של אישה ראויה מטבעה לאונס. ולכן, אנחנו צריכים לוודא שהגוף שלנו מוסתר כדי לא להגיע לזה.
זו שנאת נשים בצורתה הטהורה ביותר. ולא אגב, אלו הן אותן הנחות היסוד שתרבות הצניעות הדתית בנויה עליהן.
מדוע כל כך הרבה נפגעות תקיפה מינית מחליטות לשתוק? זה בדיוק בגלל מנטליות האשמת הקורבן הזו. אנחנו מפנימים מסרים מזיקים מהחברה הרחבה יותר שזה איכשהו באשמתנו. או שאנחנו ממציאים את זה ורק מחפשים להאשים מישהו כוזב.
כמעט 80% של מקרי אונס ותקיפות מיניות אחרות לא מדווחים בארה”ב. בבריטניה, הנתון הזה אפילו גבוה יותר – 85%. תקיפה מינית היא הפשע המדווח הכי נמוך. וגם מתוך אותן תקיפות המדווחות למשטרה, רק חלק קטנטן מהמבצעים ייעצר או יורשע. הרוב המכריע לעולם לא יבלה יום בכלא.
אתה לא יכול להסתכל על הסטטיסטיקות האלה ולטעון שאלימות מינית נלקחת ברצינות על ידי מערכת המשפט הפלילי. זה לא. כי גם החברה לא לוקחת את זה ברצינות.
אז האם אני מופתע שאמילי רטאג’קובסקי חיכתה שמונה שנים כדי לומר משהו? לא באמת. רבים – אם לא רובם – דוגמניות, שחקנים וידוענים שהותקפו מינית כנראה לעולם לא ידברו על כך. אבל אני גם מנחשת שהקריירה שלה לא הייתה מתקדמת כמו שהיא התקדמה אם היא הייתה אומרת משהו מוקדם יותר כשהסרטון שוחרר. היא לא עשתה זאת. ורק היא יכולה להחליט אם הבחירה הזו הייתה שווה את זה.
איך נשמעת תרבות אונס
לא צריך להסתכל רחוק כדי לראות דוגמאות לתרבות אונס. זה הכל על בידור, תקשורת ופוליטיקה. זה בא לידי ביטוי באמונות חברתיות, גישות ומוסר נפוצות. זה קיים במצבים שבהם מתעלמים מתקיפות מיניות, אונס ואלימות כללית, מצטמצמים, מנרמלים או הופכים לבדיחות.
אם אתה רוצה לדעת איך זה נשמע, עיין בציטוטים למטה. כל אלה נאמרים על ידי פוליטיקאים, אנשי עסקים וסלבריטאים – אנשים עם מידה ניכרת של כוח והשפעה.
יש בנות שאונסות בקלות. – רוג’ר ריווארד, נציג מדינת ארה”ב לשעבר
אונס הוא די כמו מזג האוויר. אם זה בלתי נמנע, תירגע ותהנה מזה. – קלייטון וויליאמס, איש שמן
קורבנות אונס צריכים להפיק את המיטב ממצב רע. – ריק סנטורום, סנטור אמריקאי לשעבר
למה הם ציפו. – ליז טרוטה, עיתונאית (הכוונה לנשים שנאנסות בצבא)
אנחנו צריכים גם להתחיל לדבר על הכוח שיש לנשים לשלוט במצב. – אדי ברניס ג’ונסון, חברת הקונגרס האמריקאי
אני אוהב מדע בדיוני ופנטזיה כי אני יכול לאנוס נשים יפות. – ג’ייסון מומואה, שחקן
קורבן האונס, בת 14, “שולטת במצב באותה מידה” כמו הנאנסת והתנהגה “מבוגרת מגילה הכרונולוגית”. – G. Todd Baugh, שופט מחוזי בארה”ב
והרשימה יכולה להימשך.
בין אם זה האשמת קורבנות, טריוויאליזציה וזוהר של תקיפה מינית, בדיחות מיניות מפורשות, שפה מיזוגנית, אובייקטיביזציה של גופן של נשים – זה הכל חלק מתרבות האונס.
זה מחלחל לחברה שלנו ברמות אינדיבידואליות, אחד על אחד, כמו גם בדרכים שיטתיות ומובנות. זה, אחרי הכל, בדיוק איך הדיכוי עובד.
אנחנו יכולים וצריכים לעמוד נגד זה
האמת הלא נוחה היא שתרבות האונס לא מוחזקת על ידי אנסים. זה מוחזק על ידי חסידי השטן, מציתים, ובעיקר – מתנצלי אונס. כן, אנשים שאומרים דברים דומים לציטוטים מהפסקה למעלה.
מתנצלי אונס מגנים על אנסים עם ידע מלא על הפשעים שהם ביצעו. הם זונה-בושה. הם אומרים שנפגעות תקיפה מינית ‘ביקשו את זה’. הם טוענים כי קטין יכול להסכים לפעילות מינית. הם טוענים שאונס בנישואין הוא לא באמת אונס. או שאי אפשר לאנוס גברים או שרק “חלשים” עושים זאת.
מתנצלי אונס מסוכנים כמעט כמו האנסים עצמם מכיוון שהם מגנים על האלימות ואף מסייעים בהנצחת התקיפות..
זה הלך רוח מגעיל שאסור לסבול עוד.
מכיוון שתרבות האונס משפיעה על כמעט כל אישה וגברים רבים – במיוחד בנים צעירים יותר. זה יוצר חברה שמתעלמת מזכויותינו ובטחותנו. זה אומר לנו להגביל ולמתן את ההתנהגות שלנו. לחיות בפחד.
וכן, גם גברים נאנסים. למרבה הצער, לתרבות האונס לגבריות רעילה לא אכפת מקורבנות גברים. או להאמין להם.
אבל אנחנו יכולים וצריכים להילחם נגד זה.
על ידי הימנעות משימוש בשפה שמחפצת או משפילה נשים. על ידי התבטאות כשאנחנו שומעים מישהו אחר עושה בדיחה פוגענית או מזיז אונס. על ידי התייחסות לקורבנות תקיפה מינית – כולל קורבנות גברים – ברצינות ותומכת. על ידי הבטחה שחינוך מיני כולל הסכמה.
ועל ידי חשיבה ביקורתית על המסרים של התקשורת על נשים, גברים, מערכות יחסים ואלימות. ‘קווים מטושטשים’ אולי ‘רק שיר’, אבל אנחנו לא יכולים להכחיש את ההשפעה שיש לתקשורת ההמונים על עיצוב התרבות שלנו – במיוחד כשמדובר בדורות צעירים יותר.
לפעמים זה יותר משיר. לפעמים זה סימפטום של ריקבון חברתי. ופשוט התעלמות מזה לא תגרום לזה להיעלם.
מקור: medium
