אני מכירה את בעלי כבר למעלה מ 20 שנה, היינו יחד 6 שנים ונישאנו . הוא תמיד היה מעוך עלי אבל ממש מעולם לא שמתי לב אליו ומעולם לא הייתה לי משיכה פיזית אליו. (אני עדיין לא) התחברנו בתקופה בחיי בהם עברתי בדיוק שורה של מערכות יחסים גרועות, מותה של אמי, גירושין, פיטורים, שנתיים בלימודים ומערכת יחסים כושלת עם מישהו שאני ממש הערצתי. הייתי בת 33, בודדה, מאוכזבת לחלוטין מהחיים, וויתרתי לגמרי על אהבה אז מצאתי את מה שחיפשתי, ופשוט רציתי בחור ממש נחמד שידאג לי. הוא התגרש וידעתי שהוא טיפוס של בחור שיאהב אותי, יהיה אמין, יהיה נאמן ויעבוד קשה כדי לגרום לדברים לעבוד. אני אוהבת אותו מאוד אבל אין משיכה מינית או פיזית.
אני יכולה לגייס מספיק כדי לגרום לדברים לעבוד אבל זה מתיש ואני צריכה לגרום לעצמי להגיע לשיא רוב הזמן כי אני לא מגורה. האהבה שאני חשה כלפיו היא כמו האהבה העמוקה שאתה מרגיש לחברך הטוב מילדות. אין בזה שום רומנטיקה אבל אני משתדלת מאוד לשמח אותו. ביליתי 6 שנים בהכנות עצמי לקיים יחסי מין עם בעלי לפחות פעם בשבוע כי אני מאמינה שזה מה שהוא צריך כדי לשמור עליו מאושר. לרוב זה לא מפריע לי כי אני פשוט חושב על דברים שמדליקים אותי ואני יכול לעבור את זה בלי להיות גופה שמתה תחתיו והוא מרוצה מזה. אולם לאחרונה, קשה יותר לחזק את הכוח הרגשי לקיים איתו יחסי מין ואני נהיית מדוכא מאוד. האשמתי את חוסר העניין שלי בתרופות כי אני לוקחת משהו לדיכאון והוא מקבל את זה. הזכרתי שהוא צריך לנסות למצוא מישהי שיש לו יותר עניין ושאהיה בסדר אם הוא היה יוצא מחוץ לנישואין שלנו כדי לעשות סקס. הלוואי שהוא פשוט ייקח מאהבת אבל הוא לא יעשה זאת.
